AlbertOnefe AlbertOnefeRH הדליק/ה נר לזכרה ב-18/07/2018: "The men's prostate is the central part of a male's reproductive :. It secretes fluids that help the transportation and activation of sperm. The prostate related is found just in front of the rectum, below the bladder and surrounding the urethra. When there is prostate problem, it is almost always very uncomfortable and inconvenient to the patient as his urinary strategy is directly affected.
The common prostate health issues are prostate infection, enlarged prostate and cancer of the prostate.
Prostate infection, often known as prostatitis, is the most common prostate-related symptom in men younger than 55 years old. Infections of the men's prostate are classified into four types - acute bacterial prostatitis, chronic bacterial prostatitis, chronic abacterial prostatitis and prosttodynia.
Acute bacterial prostatitis will be the least common of varieties of prostate infection. It is a result of bacteria perfectly located at the large intestines or urinary tract. Patients may go through fever, chills, body aches, back pains and urination problems. This condition is treated through the use of antibiotics or non-steroid anti-inflammatory drugs (NSAIDs) to relieve the swelling.
Chronic bacterial prostatitis is really a condition of the particular defect inside gland and the persistence presence of bacteria inside the urinary tract. It can be due to trauma on the urinary tract or by infections via other areas with the body. A patient may experience testicular pain, lower back pains and urination problems. Although it is uncommon, it could be treated by removal in the prostate defect accompanied by the use antibiotics and NSAIDs to deal with the redness.
Non-bacterial prostatitis accounts for approximately 90% coming from all prostatitis cases; however, researchers have not even to create the causes of these conditions. Some researchers think that chronic non-bacterial prostatitis occur because of unknown infectious agents while other believe intensive exercise and heavy lifting may cause these infections.
Maintaining a Healthy Prostate
To prevent prostate diseases, an effective weight loss program is important. These are some with the things you can do to keep your prostate healthy.
1. Drink sufficient water. Proper hydration is important for general health and it will also maintain the urinary track clean.
2. Some studies suggest that a couple of ejaculations per week will assist to prevent cancer of the prostate.
3. Eat red meat sparingly. It has been shown that consuming greater than four meals of beef weekly will increase the probability of prostate diseases and cancer.
4. Maintain an appropriate diet with cereals, vegetable and fruits to make certain sufficient intake of nutrients necessary for prostate health.
The most important measure to consider to be sure a wholesome prostate is always to go for regular prostate health screening. If you are forty years of age and above, you should choose prostate examination at least once 12 months.".
Anunksnado AnunksnadoST הדליק/ה נר לזכרה ב-03/09/2017: "The ED caused by that surgery can be either temporary or permanent. He is content, along with the the complete opposite of our thoughts senior years has in store for us.".
סבתא חנה נפטרה מספר חודשים לפני יום הולדתה ה93- – אחת מאחרוני השרידים של דור הנפילים, הדור שבנה את הארץ בעבודה פיזית קשה, ולא בדיבורים ובפוליטיקה, הדור שהיה מלא באהבת הארץ ואידיאליזם. במשפחה הקטנה שלנו, הייתה סבתא אחד מעמודי התווך, וככל שקטנה המשפחה והצטמצמה, לצערנו הרב, במרוצת השנים, כך עלתה חשיבותה של סבתא כראש המשפחה; סבתא עם מוחה החריף, שהזמן לא נתן בו את אותותיו, עם יכולת הניתוח שלה של מצבים ואנשים, עם הנכונות לעזור תמיד והנדיבות שאין לה סוף. בשבילי סבתא הייתה אישיות אהובה ומרתקת. קשה היה להתייחס אליה כאישה מבוגרת, "זקנה", כי רוח הנעורים פיעמה בה כמעט עד לערוב ימיה. לא אשכח איך לפני כ15- שנים אחותי, שלמדה גרפולוגיה, נתנה למורה שלה כתבי יד של בני המשפחה. הגרפולוג לא היה יכול להאמין שכתב היד שניתן לו היה של אישה, שהייתה אז בסוף שנות ה70- לחייה, וטען, שזהו כתב יד של אישה מלאת חיוניות ורוח נעורים, עם תקוות ותוכניות לעתיד, תכונות שאי אפשר למצוא אצל אנשים שעברו את גיל השבעים... ואכן, תכונת החיוניות הזאת אפיינה את סבתא כמעט עד סוף חייה, רק מחלתה, בשנה האחרונה, גרמה לדעיכתה של תכונה זו. אפילו התאונה, לפני כ4- שנים, שהשאירה אותה נכה, לא יכלה לה ולא גברה על רצון החיים שלה; לאחר ששברה את ירכה, אושפזה סבתא, תקופה לא קצרה בבית החולים ע"ש הרצפלד לשם שיקום. בתחילה דאגתי מאוד. ראיתי אנשים רבים בגילה שמגיעים למקום זה, משלימים עם גורלם ודואכים, ולא יוצאים עוד ממנו. אך לא סבתא אישה שתוותר. תוך מספר ימים "הפכה" את המקום על פיו – ידעה לקרב את האחיות וכוח העזר שהייתה זקוקה לו, ולהרחיק את מי שלא נראה לה... היא הכריזה "שביתה" משיעורי הריפוי בעיסוק, שהרי "זה לא בשבילה, היא אישה שעבדה עבודה פיזית קשה ומעולם לא ידעה לרקום או לצייר ואין היא מתכוונת לעשות זאת עכשיו...", בוודאי הכעיסה לא מעט את הצוות הרפואי, עד שלבסוף לא יכלו לה ונכנעו, אבל אני הייתי "מבסוטה", ידעתי שסבתא חזרה לעצמה והיא תצא מהמקום ההוא... ואכן במשך למעלה משלוש שנים הצליחה סבתא לקיים אורח חיים כמעט נורמלי, והמשיכה לנהל את עולמה הקטן מכיסא הגלגלים, עד שהכריעה אותה מחלה קשה.
כזאת הייתה סבתא, אישה מלאת ניגודים, דומיננטית ודעתנית במשפחתה ובחוג מכריה, אך ביישנית ושקטה במקומות זרים (עד שהייתה מתאקלמת וחוזרת לעצמה). אשת עמל, שעבדה מרבית חייה במשק, אך גם אישה שאהבה למלא את ביתה בספרים ובחפצי נוי. אישה, שאהבה כל חייה לתכנן "פרויקטים" קטנים לה ולמשפחתה, לשפץ, לבנות, להדריך את הגנן מה לשתול בגינה כל עונה ועוד. אישה, בעלת חוכמה וידע רבים ויכולת לקלוט אנשים ומצבים ולנתח אותם בצורה מדויקת, אך גם נאיבית וכמעט ילדותית בנושאים מסוימים. אישה שהייתה ליברלית בדעותיה, קיבלה כל אדם כאדם, והתעניינה בכל אדם, בלי הבדל מין גזע ודת, אך גם הייתה שמרנית מאוד בנושאים שבינו ובינה, ועיוותה פנים בכל סרט שהייתה בו יותר מנשיקה... אך יותר מכל הייתה סבתא אישה אופטימית שראתה את העולם כטוב מיסודו ושנהנתה לחיות בו, למרות החיים הלא קלים בארץ, למרות שעזבה חיי נוחות במשפחה מסודרת בארצות הברית, למרות המלחמות והאויבים שהגיעו עד סף ביתה כמעט, לא התייאשה. תמיד ראתה את היום החדש שבפתח, שיהיה טוב ומוצלח לא פחות. ואולי אף יותר מקודמו. סבתא הייתה גם חפה מכל ציניות, ואני, למרות השקפת עולמי הצינית והמעט פסימית אהבתי מאוד את האופטימיות שלה, היא הלמה אותה כל כך.
יהא זכרה ברוך מיכל חביב
פגישה מרגשת עם ח.נ. ביאליק / עד עולם
בגיל 16 פגשה חנה פרליס את ח.נ. ביאליק. היה זה במהלך כנס של תנועות הנוער הציוניות בארה"ב. היא ניגשה אליו, הגישה לו זר שושנים גדול ואמרה בעברית: "ברוך היית בעוזבך את ציון וברוך תהיה שבעתיים בשובך אליה". הוא הפנה אליה את ראשו בפליאה: "נערה בארץ זו המדברת בשפת ארץ ישראל?" ונשק ללחיה. חנה פרליס נולדה ב-1910 בבולטימור שבמרילנד, ארה"ב. הוריה, רחל וטוביה זקס, עודדו את בתם לקחת חלק בפעילות ציונית. היא סיימה את לימודיה בקולג'' העברי ובבית המדרש למורים וארבע שנים לאחר המפגש המרגש עם ביאליק החליטה ליישם את האידיאולוגיה עליה התחנכה ולעלות לארץ ישראל. אביה תמך בילדתו בת ה-20 ולמרות דאגתו היה גאה בהחלטתה. עם עלייתה לארץ ישראל ב-1930 הגיעה לירושלים והתלבטה האם להמשיך את לימודיה האקדמיים או לפנות להתיישבות. כאשר שמעה על שמונה אמריקאים שהתיישבו ב''קבוצת שילר'', הצטרפה אליהם ועשתה את צעדיה הראשונים בחקלאות. באותם ימים הכירה את ליפא פרליס. הקשר בין השניים התהדק והם נישאו בטקס צנוע בירושלים. כעבור כשנה נולדה בתם הבכורה יעל והם התקבלו כחברים במושב כפר גבתון. במאורעות תרצ"ט (1939) נרצחו שכניהם הקרובים. אביה המודאג קרא למשפחה לעזוב ולשוב לארה"ב. תשובתה של חנה היתה חד-משמעית: "לא נזוז מכאן". משפחת פרליס הקימה משק עזר ובו לול עופות, רפת ופרדס. "לאמא היה סדר יום קבוע", מספר הבן חזי. "היא פתחה את הבוקר בקריאת העיתון ''דבר'' ולאחר מכן טיפלה בבית, בילדים ובמשק. הקשר שלה לעבודת האדמה היה טבוע בה עד יומה האחרון". "היא היתה אישה דומיננטית ופעלתנית", מספרים בני משפחתה. "יש שטענו שהיתה קשוחה אבל מתחת לקליפה הקשה היו רכות והמון אהבה". חנה פרליס היתה ללא ספק מאחרוני דור הנפילים, בוני הארץ.
(כתבת זיכרון לזכרה שפורסמה בעיתונות הארצית בחודש 6/04 )
קשה לתאר מפעל חיים של אדם במספר שורות או דפים, אולי רק מספר מחשבות שעולות בראשי כששמה מוזכר. לסבתא חנה היו הרבה צדדים. היא הייתה חקלאית קשוחה עם לב מלא באהבה לארץ הזאת: ציונות לא הייתה בשבילה מילה נדושה במילון העברי, בשבילה זו הייתה צורת חיים – משהו שכל יהודי צריך להתגאות בו. סבתא הביעה את מורת רוחה, כשגילתה במשך השנים שעם הסגולה הזה רכש מספר "ערכים" מהסובבים אותו.
סבתא הייתה אדם ערני וצמא דעת, היא ניהלה את המשק כאשת עסקים לכל דבר, ואם תשאלו אותי היא ניהלה את המשפחה כמנכ"ל לכל דבר... סבתא הייתה מתחקרת את כולם בקשר לכל נושא הקשור במשפחה, היה לה מאוד חשוב לדעת מה קורה – ואיך למצוא פתרונות לבעיות לפני שהן קורות. סבתא הביעה את דעתה גם אם לא רצית לשמוע... – עם השנים למדתי שהכל בא מאישה עם לב גדול ועם ראש, שלא מפסיק לדאוג לרגע שהכל יהיה בסדר במשפחה הזאת.
מתחת לכל החוזק הזה הייתה אישה מאוד רגישה ועדינה: אני לא בטוח אם סבתא נתנה להרבה אנשים להכיר את הצד הזה שבה, אבל אם זכיתם לחדור אליה, גיליתם אדם מלא בחום, אהבה והבנה לנפש האדם.
זה אולי נשמע נדוש, אבל מה שלא אומר לא יתחיל אפילו לתאר את סבתא שלי, כל מה שנשאר לנו זה להיות אסירי תודה שהייתה לנו הזכות לעבור איתה כברת דרך.
סבתא חנה ז"ל / לאה נודל/
חנה פרליס הייתה הסבתא שלי, הסבתא היחידה שזכיתי להכיר. סבתי מצד אבא, לאה דומנביץ ז"ל, נפטרה בדמי ימיה בהותירה שני ילדים צעירים. כשאני מנסה להעלות לכתב את זיכרונותיי עליה, אני חולפת על פני עשרות שנים, אולם אותה תחושה מתוקה של נכדה עדיין זורמת בי; הנה אני, אותה ילדה קטנה בת ארבע, מטפסת במעלה גרם המדרגות לביתם של סבא וסבתא, והמדרגות מוליכות אותי לעולם שונה מהעולם הרגיל של ילדותי בכפר. בארון הבגדים, אשר בחדר השינה האפלולי, אני מגלה אוצרות קסומים מארץ רחוקה אשר מעבר לים: הנה בובה כהת עור, תיק פלסטיק ירקרק מלא במחרוזות ססגוניות בשלל צבעי הקשת בהן ומחרוזת זכוכית קסומה אחת, שנדמתה בעיני כיקרה מכולן – אני מסתכלת דרך החרוזים השקופים וניצוצות של אור צובעים את החדר באורות מתחלפים מרהיבים. בתוך בד סגול רקום בפרחים אני מוצאת תמונות של קרובים ורחוקים – בני משפחה מארצות רחוקות, חלקם לבושים בבגדים אלגנטיים, כה שונים מבגדינו שלנו באותם הימים. והנה תמונה בגווני החום של נערה אמריקאית צעירה, עם חיוך שובב שובה לב על פניה – סבתא חנה מוכנה להפליג על אוניית חייה בהתלהבות ובשמחה להגשמת האידיאלים הציוניים, הבוערים בליבה.
סבתא חנה עלתה לארץ ישראל ועזבה בית חם ותומך במסע לארץ ישראל, אשר באותם הימים הייתה מלאה בסכנות ובאתגרים. דבר לא עמד בדרכה, מלאת עוצמה ואמונה נפרדה מהוריה מאמה ומאביה – וכל זאת בשנת העשרים לחייה. האמונה בדרכה עזרה לה לדעתי להשלים עם הפרידה ממשפחתה בארה"ב, כמו גם קשר המכתבים עם אביה שנמשך עד לפטירתו ונכתב בעברית צחה. אביה, איש משכיל, בעל בית דפוס ומנהל בי"ס יהודי, היה אישיות מרשימה בעצמו. האב, אם כי לא זכה לדרוך על אדמת ארץ ישראל, היה מעודכן בפרטי הפרטים של בתו האהובה. אותי כילדה, סבתא חנה חשפה לעולם תרבותי עשיר. לדברים אשר היו כה חשובים לה: אהבת הספר, התרבות, היופי והאסתטיקה. המשורר חיים נחמן ביאליק היה נערץ על סבתא במיוחד והרושם שהשאיר בה המפגש עמו כשהייתה נערה צעירה, השאיר בה חותם עד יום מותה.
אך יחד עם כל אלה, החיים הגשמיים בכפר לא היו קלים כלל וכלל; חיי העמל, העבודה החקלאית המתישה, החשש התמידי משריפות בפרדס, החמסינים "שהפילו חלל" בלולי התרנגולות, תקלות בציוד החקלאי ועוד מיני "מרעי בישין", אולם סבתא וסבא בהרבה זיעה ואהבה המשיכו כל יום לתת את מלוא כוחם למשק החקלאי. סבתא הייתה מלאה תמיד התפעלות והתפעמות מחיי היום-יום שלנו. לא הייתה זאת התלהבות ילדים, הרוצים לרצות ילד נרגש מלא ברשמים. התעניינותה הייתה כנה ונבעה מעומק ליבה. שמחתה הייתה אמיתית, כמו גם גאוותה בהישגנו. סבתא התברכה באישיות רעננה וחיונית ומחשבתה הייתה צלולה וחדה. גם בערוב ימיה המשיכה להיות אשת שיחה מלבבת, דבר שחיבב אותה על מבוגרים וצעירים כאחד. למרות שהייתה אישה דומיננטית ודעתנית, נתנה לבן שיחתה תמיד את התחושה שדבריו מרתקים אותה עד בלי די. סיפוריה שלה היו צבעוניים במיוחד ורוויים באהבת הארץ. סבתא חנה אהבה את החיים, ולי נראה שחייתה אותם במלוא עוצמתם ובבהירות רעיונית. אני בטוחה שהייתה מלאה סיפוק בדרכה ובהגשמתה האישית בארץ – גם אם אינני בטוחה שמדינת ישראל כיום הייתה המדינה שראתה בחזונה כשעלתה ארצה.
בערוב ימיה של סבתא, כשנשאלה לשלומה נהגה לענות: "הכל לפי הגיל" – כמתוך השלמה עם השנים החולפות – ובכל זאת, כשגברה עליה מחלתה נראה היה שלא האמינה שדבר כזה באמת קורה לה. הזיקנה לא תאמה את הרוח הצעירה שנשבה בה, והיא לא ויתרה על החיים עד יומה האחרון ונלחמה עליהם עד הסוף.
אני נכדתה, אזכור תמיד את נדיבותה ואהבתה הרבה, האכפתיות שלה ומאור פניה כשבאתי לביקור. שיני הזמן נגסו בכל, אך תמיד הייתה נחמה רבה בידיעה שהיא שם בביתה, נכונה תמיד לקבל את פני בשמחה. כשסבתא חנה עברה מן העולם לעולמות עליונים – חלפה מבחינתי תקופה תמימה, אך מלאה באידיאלים. תקופה בה התקבלו אמיתות היסוד כהגדרתן וללא פקפוק. תקופה בה היו דברים חשובים יותר מהגשמת ה"אני", המקודש עד לכדי מיאוס בימינו אלה. סבתא חנה הייתה כנוף המולדת אשר אליה עלתה בצעירותה בלהט ציוני כה עז.
לאדמה זו אשר הייתה כה קשורה אליה, ואותה כה אהבה, שבה ביום כ"ב באב תשס"ג.
חנה פרליס/ מתוך הספד שנשא אבנר פרליס בהלווייתה של חנהלקריאה
חנה פרליס/ מתוך הספד שנשא אבנר פרליס בהלווייתה של חנה/
ימים ספורים לפני פרידתה של חנה מאתנו, פגשה חנה בבית החולים תלמידת כיתה ד'' מבית הספר היסודי באושיות. בראותה את הילדה שאלה חנה האם היא יודעת מי היה ביאליק? הילדה היססה וחנה נתנה את התשובה בחוזרה לימי ילדותה שלה. חנה סיפרה לילדה כיצד נבחרה היא, נערה מבית הספר העברי-ציוני או כדבריה, הקולג'' העברי, לייצג את בית הספר ולקבל את פניו של ביאליק בעת ביקורו בבולטימור, עיר הולדתה של חנה.
חנה נולדה ב13/11/1910- למשפחה ציונית, לאמה רחל ולאביה טוביה זקס, בעיר בולטימור בארה"ב. חייה של חנה היו התגלמות והתגשמות הציונות. בהיותה בת 16 בשנת 1926, כאשר נבחרה לייצג את ביה"ס היהודי-ציוני ולקבל את פניו של המשורר הלאומי ח"נ ביאליק, אשר בא לבקר ב"צעירי ציון", הקולג'' העברי, הגישה לו חנה פרחים ואמרה לו בעברית צחה ורהוטה: "ברוך היית בעזבך את ציון – וברוך תהיה שבעתיים בשובך אליה". ביאליק היה מלא התפעלות, נשק לה ואמר בפליאה: "נערה בארץ זו ומדברת בשפת ארץ הקודש?" לימים, בשנת 1930 טרם עלייתה לאנייה, אשר תוביל אותה לארץ ישראל, קיבלה חנה מברק מאביה בו נאמר: "בתי היקרה חנה, בת ציון האהובה, רוצה אני לומר לך מילים אחדות בטרם תפליג האנייה לדרכה הארוכה, עודך צעירה ותמימה ואינך מוכשרה עדיין להבין את הקרע העמוק שבתוכי, אך זאת דעי לך, רק העברי אשר בי מאושר בעלייתך לארץ ישראל, אך האב אשר בי אינו יודע מנוחה, לכי לשלום ואלוהי ציון יסוכך אלייך ויגן עלייך מכל רע, ויעניק לך כל טוב. אביך אוהבך".
בעת ביקורו של הסופר משה סמילנסקי בבולטימור, פגש סמילנסקי בטוביה זקס, אביה של חנה והואיל והשפה האנגלית לא הייתה שגורה בפיו, נעזר בטוביה לתרגום. לימים פגשה חנה את משה סמילנסקי בפרדסי החברה האנגלית בקבוצת שילר, שאותם ניהל סמילנסקי. אך בראותה את פניו הזועפים לא מסרה לו ד"ש מאביה וזאת לא גילתה לאביה עד אחרון ימיו. היא שהתה בארץ בירושלים, פתח תקווה וגניגר ואף פגשה במקומות אלה את גולדה מאיר ושמואל דיין. בהמשך, לכשנודע לחנה כי קבוצה של 8 אמריקאים יהודים-ציונים הגיעה לקבוצת שילר, וביודעה כי בקבוצת שילר יש גם יוצאי ליטא, דבר שהיווה לגביה מעין סגירת מעגל, כי משפחתה הייתה ליטאית במקור, הגיעה חנה לקבוצת שילר ונקשרה למקום ולאזור. שמונת האמריקאים לא החזיקו מעמד ועזבו, אך חנה, שהכירה בינתיים את ליפא פרליס והתחתנה איתו ברבנות בירושלים, נשארה. לימים רכשו משק בגבתון ובו הקימו את ביתם.
בפברואר 1939 נרצחו באכזריות רבה השכנים, אם ושלושת בניה לבית דומניץ. אביה של חנה, אשר קרא על כך בעיתון ''דבר'', אשר הגיע לארה"ב, ולמרות שיבושים שהיו בעיתון (שם המושב נכתב כפר גורדון ע"י רחובות במקום גיבתון ושם משפחת הנרצחים נכתב דומיניק במקום דומניץ), הבין האב כי מדובר בכפר גבתון, כי אין בסביבת רחובות כפר גורדון. הוא גם ידע כי שכניה של חנה הם משפחת דומניץ ואין בכפר משפחת דומיניק. האב חיבר את האינפורמציה לעצמו והבין מהר מאוד את המצב לאשורו. התיישב טוביה זקס וכתב לחנה מכתב ארוך בן מספר עמודים שבו הביע את צערו וכאבו על כך שהוא, שהעניק לה חינוך וערכים ציוניים, נאלץ לבקשה לשוב לארה"ב. הוא פירט והרחיב במכתב וביקש למכור את המשק ולחזור לחיים טובים ושקטים. על המכתב המפורט, המרגש והנוגע ללב של אביה, ענתה חנה במכתב בן שלוש מילים בלבד: "לא נזוז מכאן" – זו הייתה דרכה – זו ציונות לשמה, וזו צוואתה. יחד עם ליפא המשיכה לטפל במשק עד לפני כ14- שנים. באוקטובר 1989 נפטר ליפא וחנה המשיכה בעצמה. עד יומה האחרון המשיכה חנה לדאוג לפרטים הקטנים והגדולים כאחד ולא אחת חזרה והתעניינה לדעת: מה עם הקטיף? מה עם החצר? ועוד...
היום אנו מלווים אותך בדרכך האחרונה כמגשימת ומסמלת הציונות. ינעמו לך רגבי אדמת ציון אשר כה אהבת. אנו נזכור אותך לעד יהי זכרך ברוך.
קווים לדמותה של אמא/ חזי ויעל
אמא, חנה פרליס לבית זקס, נולדה בעיר בולטימור במדינת מרילנד בארצות הברית, בי"א חשוון תרע"א 13/11/1910 לבית ציוני חם. אביה - אפרים טוביה, ואמה – רחל, עלו מליטא והתחתנו בארצות הברית. לאמא היו שני אחים ואחות, אח אחד היה פרופסור לשפות שמיות, אח שני מורה למתמטיקה בתיכון, ואחות שעבדה בעסק של בעלה. אביה, נוסף להיותו בעל בית דפוס לפרנסתו, היה ציוני חם ופעיל מאוד. תמיד כאשר היו מגיעים שליחים מארץ ישראל, היה נאמר להם כי ישנו אדם שיודע הכל על ארץ ישראל, והם היו מגיעים אל אפרים טוביה. האב היה מקבל כל בוקר את עיתון "דבר", ובספרייתו היה גם ספרו של פרופ'' זאב וילנאי – על ארץ ישראל. האב שהיה איש ספר משכיל, ידע לקרוא ולכתוב בעברית צחה. כל מכתביו לאמא, השמורים עימנו עד היום, נכתבו בעברית בהירה, יפה ונכונה. קשה להאמין שהם נכתבו לפני עשרות שנים כה רבות בידי אדם שמעולם לא זכה להיות בארץ ישראל. למרות שלא זכה לבקר בארץ, הכיר האב בה כל ישוב, כל פינה וכל גבעה, וידע על כל מה שנעשה ונבנה בארץ. לימים, כאשר אמא כבר הקימה משפחה בארץ, האב התכונן לבקרה ולראות סוף-סוף את הארץ שאהב מרחוק, אולם אז פרצה מלחמת העולם השנייה והדרכים נחסמו. האב היה מאוד גאה בבתו חנה מאחר והייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער הציונית צעירי ציון.
ב1926- כאשר הייתה אמא רק בת 16, תלמידה בקולג'' העברי, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בא לבקר בבולטימור. ערכו לו קבלת פנים וכולם היו מסובים מסביב לשולחנות וביאליק נכנס לאולם. באותו רגע ניגשה אל אמא נציגת צעירי ציון וביקשה ממנה לברך בשם המתכנסים את ביאליק, ולמסור לו זר שושנים גדול. אמא היססה רגע ובצעדים איטיים ניגשה לשולחן הנשיאות ואמרה משפט יחיד: "ברוך היית בעוזבך את ציון וברוך תהיה שבעתיים בשובך אליה", ביאליק הפנה את ראשו אליה ושאל "נערה בארץ זו מדברת בשפת ארץ ישראל ?", אמא הסמיקה מהתרגשות ונתנה לו את הזר, ובתמורה קיבלה נשיקה. את המפגש הזה לעולם לא שכחה ותמיד סיפרה עליו ועל שכל אותו לילה לא יכולה להירדם.
במוצ"ש, ימים ספורים לפני מותה, פגשה אמא בבית החולים ילדה שבאה לבקר את אחד החולים, ומיד שאלה אותה מה לומדים בבית הספר, והאם היא יודעת מי היה ביאליק, וסיפרה לה על קבלת הפנים לביאליק שבה השתתפה לפני 77 שנים. היא הייתה מאוד גאה על כך. באותו מוצ"ש, כאשר עזבתי את בית החולים והגעתי הביתה, קיבלתי טלפון מאמא שביקשה שאביא למחרת לבית החולים את החוברת של שירי חיים נחמן ביאליק, שהייתה תמיד ליד מיטתה. עד כדי כך הותיר המפגש עם ביאליק את רישומו עליה.
לפני 73 שנים, ב1930-, עלתה אמא לארץ. היא עזבה את משפחתה, את הוריה, אחיה ואחותה והפליגה לארץ ישראל. כאשר הגיעה לארץ, התלבטה לאן לפנות - האם לאוניברסיטה בירושלים או להתיישבות. אמא גם השתתפה בכנס חלוצים אמריקאים בגניגר שבו נטלו חלק גם גולדה מאיר ושמואל דיין. לאחר התלבטות רבה החליטה להצטרף לקבוצת שילר, מאחר ונודע לה שבקבוצה הזאת יש 8 אמריקאים וגם יוצאי ליטא, מה ששימח אותה מכיוון שמשפחתה הייתה ליטאית במקור. אמא הצטרפה לקבוצת שילר ונשארה שם, אך האמריקאים לא נשארו בקבוצה וחזרו לארצות הברית. אמא הכירה בקבוצת שילר את ליפא פרליס מחבורת הליטאים והם התחתנו ברבנות הראשית בירושלים. בקבוצת שילר גם נולדה הבת הבכורה - יעל. לאחר מספר שנים עזבו אמא ואבא את קבוצת שילר – ועברו להתגורר ברחובות, אך לא נטשו את חלום ההתיישבות העובדת. לאחר תקופה קצרה התקבלו כחברים בכפר גבתון. הם היו מאוד מאושרים מכך, מאחר ובימים ההם להתקבל כחבר למושב לא היה קל כלל וכלל, והם היו צריכים ללכת מבית לבית ולבקש תמיכה בהצבעה על קבלתם לכפר. בגיבתון הקימו משק עזר של עופות, פרות והדרים. אביה של אמא הכין אותם לקשיים, וכתב להם שגבתון הוא מושב שבו המשק החקלאי הוא רק משק עזר. אחרי שמונה שעות עבודת בעיר, הם יצטרכו להתחיל לעבוד שעות רבות במשק וזה לא פשוט כלל וכלל. אך אמא ואבא שמחו בחלקם. בגבתון נולדתי אני, חזי.
בליל ט'' באדר תרצ"ט 28/2/39, נרצחה משפחת דומניץ, אם ושלושת בניה, שהיו שכנים של המשפחה. אביה של אמא, קרא בבוקר שאחרי הרצח בעיתון "דבר" על הרצח של המשפחה בגבתון, ומייד שלח לאמא מכתב נרגש וביקש אותה ואת אבא למכור את הכל בגבתון, ולהגר לארה"ב לחיים שקטים יותר ונוחים.
אמא לא היססה וענתה לו מייד במכתב ובו מילים ספורות ונחרצות "לא נזוז מכאן...".
אבא עבד עבודת חוץ שנים רבות בבית חרושת למיצים "פרי" שהעסיק עובדים רבים, ולאחר מכן בטחנת הקמח ובמפעל "שפע און" ברחובות, שהיה בבעלותו של חברו מילדות מליטא. אמא, בנוסף לעבודות הבית, עבדה עבודה קשה ברפת ובלול, ואבא, אחרי שעות עבודת החוץ, התחיל את החלק השני של יום העבודה שלו בעבודה במשק. העבודה הייתה רבה וקשה, אך הסיפוק היה גדול. במשך השנים משק החי גדל והתפתח, אבא עזב את עבודת החוץ והתמסר לעבודה במשק בלבד. לפני 14 שנים, ב8/10/89- נפטר אבא. אמא הייתה כבר בגיל די מתקדם כשאבא נפטר ובכל זאת לא פחתה חיוניותה: היא המשיכה לדאוג לחצר, לגינה, לוורדים, לפרדס הקטן, לילדים, לנכדים ולכל המשפחה, שלצערנו נעשתה קטנה יותר. את הבוקר הייתה אמא מתחילה תמיד בקריאת עיתון "דבר". היא התעניינה בכל אשר נעשה במדינה ולא ויתרה אפילו על המוסף הכלכלי. עם סגירת עיתון "דבר" – הצטערה מאוד, אך מייד מצאה פתרון במנויי על עיתון "הארץ". בנוסף, לא ויתרה על שידורי הטלוויזיה, ודאגה לראות חדשות, טלנובלות למיניהן ותוכניות על פוליטיקה – תוכניות שארכו שעות רבות. על כך הייתה אומרת: "זה המזון הרוחני שלי היום".
ב13/8/99-, לפני למעלה מ4- שנים, נפלה בביתה ואושפזה בבית החולים, ונקבע ששברה את ירכה. נאמר לנו שהיא חייבת לעבור ניתוח. מאוד חששנו מהניתוח, ואמרנו שבגילה זה די מדאיג. אבל אמא לא הרימה ידיים, ועברה את הניתוח. מאוד שמחנו שהיא כבר אחרי זה. היו הרבה ימים שדאגנו מאוד, היא הועברה לבי"ח הרצפלד למחלקה האורטופדית לשיקום. גם בהרצפלד היו ימים קשים, אך אמא לא השלימה עם מצבה, ולאט לאט התאוששה. לאחר תקופת שיקום של יותר מחודשיים, חזרה לביתה עם כסא גלגלים קטן והליכון. גם בבית הימים הראשונים לא היו קלים. אבל היא חזרה לעצמה, והייתה שמחה מאוד כשלאחר ניסיונות ואימון הצליחה ללכת מעט עם הליכון בביתה ולחזור לחיים של כמעט שגרה, עם כי במגבלות מסוימות, בבית שכה אהבה. אמא חזרה, לקריאת העיתון היומי, לתוכניות החדשות והפוליטיקה, ולטלנובלות.
אמא הייתה ציונית בלב ונפש עד יומה האחרון. אפילו כאשר הייתה מאושפזת והייתה שומעת למשל רופאים ואנשי צוות הרפואי מדברים ברוסית, תמיד העירה להם "מתי תדברו כבר עברית". לא פעם הייתה מביאה את הרופאים במבוכה, והם לא ידעו מה להשיב לה. כאשר הרופא היה נכנס לביקור והיה אומר "בוקר טוב חנה", הייתה מייד עונה "איזה בוקר טוב יכול להיות שאני פה בבית החולים". הרופאים והאחיות הוקסמו מאוד ממנה, מהדעה הצלולה שלה, מההיסטוריה שהיא עברה בארץ – שהיא למעשה ההיסטוריה של המדינה שלנו. גם חולים ששכבו לידה הוקסמו ממנה. כאשר האחות האחראית הייתה באה לבקרה בביתה, אמרה לנו לא פעם "אמא שלכם גיבורה", שאלנו מדוע, והיא הייתה עונה "היא אף פעם לא מתלוננת ולא מתרעמת על מצבה". כאמור, במשך 3 שנים המשיכה אמא לנהל חיים כמעט שגרתיים על כסא גלגלים הקטן שלה. היא הייתה יושבת על המרפסת שעות, מסתכלת על הרחוב, על העוברים ושבים, על הגינה, מחלקת הוראות לגנן על השתילים, על הדשא ועל החצר. היה מעניין ומרתק לשבת לידה, כי היו לה תמיד סיפורים וזיכרונות ובנוסף התעניינה בערנות במשפחה, בנכדים, ותמיד ביקשה לעזור בכל בעיה. היא נחונה בזיכרון פנומנאלי, זכרה כל דבר, ידעה מתי היא צריכה לשלם את חשבונות המים, החשמל, המסים למיניהם ודאגה שהכל ישולם בזמן - אמא לא אהבה חובות. בשנה האחרונה חלה התדרדרות במצבה הגופני. היא הייתה מאושפזת לעיתים די קרובות בבית החולים, אבל כשחזרה מבית החולים ויצאה מהאמבולנס, מייד הסתכלה על החצר והעירה "לי החצר נראית מאוד נקייה ומסודרת". הכל עניין אותה, כמעט עד ימיה האחרונים. בפסח האחרון בחודש אפריל, כ4- חודשים לפני מותה, עוד ישבה בראש השולחן, ילדיה, הנכדים והנינות קראו את ההגדה, ואמא, שהרגישה די טוב, התעניינה בלימודיהן של הנכדות ובמעשיהן. מצב רוחה היה טוב עליה ואנו שמחנו על כך. בשנה האחרונה לעיתים קרובות הייתה אומרת "זה הסוף שלי", אם כי רצתה להוסיף ולחיות כי היו לה תוכניות רבות, אבל מאידך אמרה תמיד "היו לי חיים מעניינים, אין לי טענות לאיש, ואתם ילדיי זכיתם שתהיה לכם אמא עד גיל די גבוה".
אמא הייתה בעלת יושרה גבוהה מאוד. פיה וליבה היו תמיד שווים. לא פעם אמרתי "אמא, המדינה השתנתה, הציבור היום נוהה אחרי האינדיבידואליזם, הפרטיות השתלטה על המדינה וחיינו האידיאלים הולכים ונעלמים", והיא הייתה עונה לי "אני לא מוכנה להשתנות, אני מתגעגעת לתקופה ההיא", והייתה מוסיפה: "אנחנו המעטים שעלינו לארץ בעלייה השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית, לפני כשבעים ושמונים שנה ויותר, הנחנו את הבסיס למדינה בדרך. הקימונו את הישובים, הקיבוצים, המושבים והערים שהיו יסוד למדינה שקמה לאחר מכן". אמא התעניינה כל חייה בחקלאות, דאגה עד מאוד לפרדס הקטן שהיה לה, התעניינה בעיבוד ובקטיף כל שנה, והייתה מרוצה מאוד לפני שנה, כשהיה לנו יבול גדול של פרי הדר מהפרדס שליד הבית.
אמא, מה נוסיף ומה נאמר, אפשר לספר ולספר ולכתוב. אנו מתגעגעים אלייך וכואבים את לכתך, ומרגישים כל יום יותר ויותר את חסרונך, אבל זאת דרך העולם. ימתקו לך רגבי האדמה של הארץ שכה אהבת. נזכור אותך לנצח. אמא נפטרה ב20- לאוגוסט, כ"ב באב, 2003 ת.נ.צ.ב.ה. ילדייך: חזי ויעל. חנה פרליס השאירה במותה, בן, בת, 3 נכדים, 6 נינים.
לקריאה
סגור
