קווים לדמותה של אמא
/ חזי ויעל
אמא, חנה פרליס לבית זקס, נולדה בעיר בולטימור במדינת מרילנד בארצות הברית, בי"א חשוון תרע"א 13/11/1910 לבית ציוני חם.
אביה - אפרים טוביה, ואמה – רחל, עלו מליטא והתחתנו בארצות הברית.
לאמא היו שני אחים ואחות, אח אחד היה פרופסור לשפות שמיות, אח שני מורה למתמטיקה בתיכון, ואחות שעבדה בעסק של בעלה.
אביה, נוסף להיותו בעל בית דפוס לפרנסתו, היה ציוני חם ופעיל מאוד.
תמיד כאשר היו מגיעים שליחים מארץ ישראל, היה נאמר להם כי ישנו אדם שיודע הכל על ארץ ישראל, והם היו מגיעים אל אפרים טוביה. האב היה מקבל כל בוקר את עיתון "דבר", ובספרייתו היה גם ספרו של פרופ'' זאב וילנאי – על ארץ ישראל. האב שהיה איש ספר משכיל, ידע לקרוא ולכתוב בעברית צחה. כל מכתביו לאמא, השמורים עימנו עד היום, נכתבו בעברית בהירה, יפה ונכונה. קשה להאמין שהם נכתבו לפני עשרות שנים כה רבות בידי אדם שמעולם לא זכה להיות בארץ ישראל.
למרות שלא זכה לבקר בארץ, הכיר האב בה כל ישוב, כל פינה וכל גבעה, וידע על כל מה שנעשה ונבנה בארץ. לימים, כאשר אמא כבר הקימה משפחה בארץ, האב התכונן לבקרה ולראות סוף-סוף את הארץ שאהב מרחוק, אולם אז פרצה מלחמת העולם השנייה והדרכים נחסמו.
האב היה מאוד גאה בבתו חנה מאחר והייתה פעילה מאוד בתנועת הנוער הציונית צעירי ציון.
ב1926- כאשר הייתה אמא רק בת 16, תלמידה בקולג'' העברי, המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק בא לבקר בבולטימור. ערכו לו קבלת פנים וכולם היו מסובים מסביב לשולחנות וביאליק נכנס לאולם. באותו רגע ניגשה אל אמא נציגת צעירי ציון וביקשה ממנה לברך בשם המתכנסים את ביאליק, ולמסור לו זר שושנים גדול.
אמא היססה רגע ובצעדים איטיים ניגשה לשולחן הנשיאות ואמרה משפט יחיד: "ברוך היית בעוזבך את ציון וברוך תהיה שבעתיים בשובך אליה", ביאליק הפנה את ראשו אליה ושאל "נערה בארץ זו מדברת בשפת ארץ ישראל ?", אמא הסמיקה מהתרגשות ונתנה לו את הזר, ובתמורה קיבלה נשיקה.
את המפגש הזה לעולם לא שכחה ותמיד סיפרה עליו ועל שכל אותו לילה לא יכולה להירדם.
במוצ"ש, ימים ספורים לפני מותה, פגשה אמא בבית החולים ילדה שבאה לבקר את אחד החולים, ומיד שאלה אותה מה לומדים בבית הספר, והאם היא יודעת מי היה ביאליק, וסיפרה לה על קבלת הפנים לביאליק שבה השתתפה לפני 77 שנים. היא הייתה מאוד גאה על כך. באותו מוצ"ש, כאשר עזבתי את בית החולים והגעתי הביתה, קיבלתי טלפון מאמא שביקשה שאביא למחרת לבית החולים את החוברת של שירי חיים נחמן ביאליק, שהייתה תמיד ליד מיטתה. עד כדי כך הותיר המפגש עם ביאליק את רישומו עליה.
לפני 73 שנים, ב1930-, עלתה אמא לארץ. היא עזבה את משפחתה, את הוריה, אחיה ואחותה והפליגה לארץ ישראל. כאשר הגיעה לארץ, התלבטה לאן לפנות - האם לאוניברסיטה בירושלים או להתיישבות. אמא גם השתתפה בכנס חלוצים אמריקאים בגניגר שבו נטלו חלק גם גולדה מאיר ושמואל דיין.
לאחר התלבטות רבה החליטה להצטרף לקבוצת שילר, מאחר ונודע לה שבקבוצה הזאת יש 8 אמריקאים וגם יוצאי ליטא, מה ששימח אותה מכיוון שמשפחתה הייתה ליטאית במקור. אמא הצטרפה לקבוצת שילר ונשארה שם, אך האמריקאים לא נשארו בקבוצה וחזרו לארצות הברית.
אמא הכירה בקבוצת שילר את ליפא פרליס מחבורת הליטאים והם התחתנו ברבנות הראשית בירושלים. בקבוצת שילר גם נולדה הבת הבכורה - יעל. לאחר מספר שנים עזבו אמא ואבא את קבוצת שילר – ועברו להתגורר ברחובות, אך לא נטשו את חלום ההתיישבות העובדת.
לאחר תקופה קצרה התקבלו כחברים בכפר גבתון. הם היו מאוד מאושרים מכך, מאחר ובימים ההם להתקבל כחבר למושב לא היה קל כלל וכלל, והם היו צריכים ללכת מבית לבית ולבקש תמיכה בהצבעה על קבלתם לכפר.
בגיבתון הקימו משק עזר של עופות, פרות והדרים.
אביה של אמא הכין אותם לקשיים, וכתב להם שגבתון הוא מושב שבו המשק החקלאי הוא רק משק עזר. אחרי שמונה שעות עבודת בעיר, הם יצטרכו להתחיל לעבוד שעות רבות במשק וזה לא פשוט כלל וכלל. אך אמא ואבא שמחו בחלקם. בגבתון נולדתי אני, חזי.
בליל ט'' באדר תרצ"ט 28/2/39, נרצחה משפחת דומניץ, אם ושלושת בניה, שהיו שכנים של המשפחה.
אביה של אמא, קרא בבוקר שאחרי הרצח בעיתון "דבר" על הרצח של המשפחה בגבתון, ומייד שלח לאמא מכתב נרגש וביקש אותה ואת אבא למכור את הכל בגבתון, ולהגר לארה"ב לחיים שקטים יותר ונוחים.
אמא לא היססה וענתה לו מייד במכתב ובו מילים ספורות ונחרצות "לא נזוז מכאן...".
אבא עבד עבודת חוץ שנים רבות בבית חרושת למיצים "פרי" שהעסיק עובדים רבים, ולאחר מכן בטחנת הקמח ובמפעל "שפע און" ברחובות, שהיה בבעלותו של חברו מילדות מליטא.
אמא, בנוסף לעבודות הבית, עבדה עבודה קשה ברפת ובלול, ואבא, אחרי שעות עבודת החוץ, התחיל את החלק השני של יום העבודה שלו בעבודה במשק. העבודה הייתה רבה וקשה, אך הסיפוק היה גדול.
במשך השנים משק החי גדל והתפתח, אבא עזב את עבודת החוץ והתמסר לעבודה במשק בלבד.
לפני 14 שנים, ב8/10/89- נפטר אבא.
אמא הייתה כבר בגיל די מתקדם כשאבא נפטר ובכל זאת לא פחתה חיוניותה: היא המשיכה לדאוג לחצר, לגינה, לוורדים, לפרדס הקטן, לילדים, לנכדים ולכל המשפחה, שלצערנו נעשתה קטנה יותר.
את הבוקר הייתה אמא מתחילה תמיד בקריאת עיתון "דבר". היא התעניינה בכל אשר נעשה במדינה ולא ויתרה אפילו על המוסף הכלכלי.
עם סגירת עיתון "דבר" – הצטערה מאוד, אך מייד מצאה פתרון במנויי על עיתון "הארץ". בנוסף, לא ויתרה על שידורי הטלוויזיה, ודאגה לראות חדשות, טלנובלות למיניהן ותוכניות על פוליטיקה – תוכניות שארכו שעות רבות. על כך הייתה אומרת: "זה המזון הרוחני שלי היום".
ב13/8/99-, לפני למעלה מ4- שנים, נפלה בביתה ואושפזה בבית החולים, ונקבע ששברה את ירכה.
נאמר לנו שהיא חייבת לעבור ניתוח. מאוד חששנו מהניתוח, ואמרנו שבגילה זה די מדאיג.
אבל אמא לא הרימה ידיים, ועברה את הניתוח. מאוד שמחנו שהיא כבר אחרי זה. היו הרבה ימים שדאגנו מאוד, היא הועברה לבי"ח הרצפלד למחלקה האורטופדית לשיקום. גם בהרצפלד היו ימים קשים, אך אמא לא השלימה עם מצבה, ולאט לאט התאוששה.
לאחר תקופת שיקום של יותר מחודשיים, חזרה לביתה עם כסא גלגלים קטן והליכון.
גם בבית הימים הראשונים לא היו קלים. אבל היא חזרה לעצמה, והייתה שמחה מאוד כשלאחר ניסיונות ואימון הצליחה ללכת מעט עם הליכון בביתה ולחזור לחיים של כמעט שגרה, עם כי במגבלות מסוימות, בבית שכה אהבה. אמא חזרה, לקריאת העיתון היומי, לתוכניות החדשות והפוליטיקה, ולטלנובלות.
אמא הייתה ציונית בלב ונפש עד יומה האחרון. אפילו כאשר הייתה מאושפזת והייתה שומעת למשל רופאים ואנשי צוות הרפואי מדברים ברוסית, תמיד העירה להם "מתי תדברו כבר עברית". לא פעם הייתה מביאה את הרופאים במבוכה, והם לא ידעו מה להשיב לה. כאשר הרופא היה נכנס לביקור והיה אומר "בוקר טוב חנה", הייתה מייד עונה "איזה בוקר טוב יכול להיות שאני פה בבית החולים". הרופאים והאחיות הוקסמו מאוד ממנה, מהדעה הצלולה שלה, מההיסטוריה שהיא עברה בארץ – שהיא למעשה ההיסטוריה של המדינה שלנו.
גם חולים ששכבו לידה הוקסמו ממנה.
כאשר האחות האחראית הייתה באה לבקרה בביתה, אמרה לנו לא פעם "אמא שלכם גיבורה", שאלנו מדוע, והיא הייתה עונה "היא אף פעם לא מתלוננת ולא מתרעמת על מצבה".
כאמור, במשך 3 שנים המשיכה אמא לנהל חיים כמעט שגרתיים על כסא גלגלים הקטן שלה. היא הייתה יושבת על המרפסת שעות, מסתכלת על הרחוב, על העוברים ושבים, על הגינה, מחלקת הוראות לגנן על השתילים, על הדשא ועל החצר. היה מעניין ומרתק לשבת לידה, כי היו לה תמיד סיפורים וזיכרונות ובנוסף התעניינה בערנות במשפחה, בנכדים, ותמיד ביקשה לעזור בכל בעיה.
היא נחונה בזיכרון פנומנאלי, זכרה כל דבר, ידעה מתי היא צריכה לשלם את חשבונות המים, החשמל, המסים למיניהם ודאגה שהכל ישולם בזמן - אמא לא אהבה חובות.
בשנה האחרונה חלה התדרדרות במצבה הגופני. היא הייתה מאושפזת לעיתים די קרובות בבית החולים, אבל כשחזרה מבית החולים ויצאה מהאמבולנס, מייד הסתכלה על החצר והעירה "לי החצר נראית מאוד נקייה ומסודרת". הכל עניין אותה, כמעט עד ימיה האחרונים.
בפסח האחרון בחודש אפריל, כ4- חודשים לפני מותה, עוד ישבה בראש השולחן, ילדיה, הנכדים והנינות קראו את ההגדה, ואמא, שהרגישה די טוב, התעניינה בלימודיהן של הנכדות ובמעשיהן. מצב רוחה היה טוב עליה ואנו שמחנו על כך.
בשנה האחרונה לעיתים קרובות הייתה אומרת "זה הסוף שלי", אם כי רצתה להוסיף ולחיות כי היו לה תוכניות רבות, אבל מאידך אמרה תמיד "היו לי חיים מעניינים, אין לי טענות לאיש, ואתם ילדיי זכיתם שתהיה לכם אמא עד גיל די גבוה".
אמא הייתה בעלת יושרה גבוהה מאוד. פיה וליבה היו תמיד שווים. לא פעם אמרתי "אמא, המדינה השתנתה, הציבור היום נוהה אחרי האינדיבידואליזם, הפרטיות השתלטה על המדינה וחיינו האידיאלים הולכים ונעלמים", והיא הייתה עונה לי "אני לא מוכנה להשתנות, אני מתגעגעת לתקופה ההיא", והייתה מוסיפה: "אנחנו המעטים שעלינו לארץ בעלייה השנייה, השלישית, הרביעית והחמישית, לפני כשבעים ושמונים שנה ויותר, הנחנו את הבסיס למדינה בדרך. הקימונו את הישובים, הקיבוצים, המושבים והערים שהיו יסוד למדינה שקמה לאחר מכן".
אמא התעניינה כל חייה בחקלאות, דאגה עד מאוד לפרדס הקטן שהיה לה, התעניינה בעיבוד ובקטיף כל שנה, והייתה מרוצה מאוד לפני שנה, כשהיה לנו יבול גדול של פרי הדר מהפרדס שליד הבית.
אמא, מה נוסיף ומה נאמר, אפשר לספר ולספר ולכתוב. אנו מתגעגעים אלייך וכואבים את לכתך, ומרגישים כל יום יותר ויותר את חסרונך, אבל זאת דרך העולם.
ימתקו לך רגבי האדמה של הארץ שכה אהבת. נזכור אותך לנצח.
אמא נפטרה ב20- לאוגוסט, כ"ב באב, 2003
ת.נ.צ.ב.ה.
ילדייך: חזי ויעל.
חנה פרליס השאירה במותה, בן, בת, 3 נכדים, 6 נינים.
לקריאה
סגור
