לחץ להגדלה
תעודת נישואיה
לחץ להגדלה
חנה
לתמונות נוספות באלבום לחץ כאן
Anunksnado AnunksnadoST הדליק/ה נר לזכרה ב-03/09/2017: "The ED caused by that surgery can be either temporary or permanent. He is content, along with the the complete opposite of our thoughts senior years has in store for us.".
 
Josh Josh Grandes הדליק/ה נר לזכרה ב-14/07/2015: "Hi, I have recently visited your website and figured I could help you optimizing it for all mobile devices. Our experts have extensive knowledge of all latest innovations providing the best in mobile-optimized web performance and security. We would gladly design mobile-optimized landing pages for any of your online campaigns if needed. Please let me know if you find this interesting. All the best, Joshua Grandes AgentGrpahics. Email - josh@agentgraphics.com".
 
לנרות זיכרון נוספים לחץ כאן
להדלקת נר לזכר חנה פרליס, אנא מלא את הטופס הבא:
שם פרטי:
שם משפחה:
תוכן: (עד 120 תווים)
הדלק
נקה
לשליחת הודעה למכריך על אתר לזכר חנה פרליס, אנא מלא כאן את כתובות הדוא"ל שלהם:
שלח
נקה
אם ברצונך לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שאתר זה מתעדכן, לחץ כאן
המכתב של אביה של חנה כפי שנכתב בדיוק בעברית 
March 21, 1939

בני היקרים!
אחרי כל ייסורי הנפש שעברו עלי בשלושת השבועות האחרונים באה לידי החלטה שתמכרו את כל נכסיכם ותבואו אלינו באמריקה. אברהם דיקשטין סיפר לי שאחיו קיבל 200 לירות ארץ ישראליות בעד משק. חושבני שגם אתם תוכלו לקבל סכום כזה, ואולי מעט יותר. נאמר ששלוש מאות דולרים (60 לא"י) יצאו להוצאות נסיעתכם ואז תבואו הנה עם סכום של 700 דולרים.
חושבני שאפשר יהיה לסדר אתכם בסכום כזה. כהני הגיע לאמריקה בלי פרוטה בכיסו ובכל זאת הסתדר היטב, וכבר הצליח לחסוך 900 דולרים ומשהו עד עכשיו.
כמובן, אי אפשר שעניין זה ייצא לפועל ביום או יומיים, עלייך, חנה, לבקר תכף את הקונסול האמריקני. חושבני שיהיו אי-אלו קושיים בעניין זה, אבל נשתדל כאן להוציא לכם את ההמלצות הדרושות.
איני רואה שום תועלת למי שהוא – לא ליישוב ולא לכם – בהמשכת חיים כאלה. אין מחסור ביהודים בשביל א"י, אילו היו רק שעריה פתוחים לרווחה.
התחילו נא לפעול בכיוון זה. ישנם די יהודים בעולם בכדי להושיב ארץ פי שלוש מא"י, שיהיו מאושרים להיות בארץ עם כל צרותיה וייסוריה. הניחו את מקומכם לאומללים הללו, ואתם בואו אלינו. אם עושר אינו מוכן בשבילכם כאן, אבל חיים שקטים ונוחים בוודאי תמצאו כאן. למה תקריבו את חייכם וחיי הילדים על לא-דבר?
טלפנתי הבוקר ללשכת העלייה הממשלתית על אודותיכם. בתחילה אמרו לי שאת, חנה, מכיוון שנולדת באמריקה, הרי את נשארת אזרחית אמריקה, אפילו אם התחתנת עם בן חוץ-לארץ. אחר כך אמרו לי שאם לא הודעת לקונסול האמריקני על כוונתך להמשיך באזרחות אמריקה, יהיו קושיים בדבר, משום שאי אפשר להמשיך באזרחות לעולם, אלא אם כן הודעתם על זה. ובכן עלייך להתראות עם הקונסול ולהודיע לי תכף את תוצאות ביקורך.
אם תפגשי בקושיים, כמובן שעלי יהיה לנקוט בשיטת השתדלנות ולהשיג את ההמלצות הנחוצות לכך.
האמינו לי שהחלטה זו עלתה לי במכאובי שאול, אבל דרך אחרת אין.
ליפא, הנני שמח מאוד שהתפטרת מהגפירות.
באמריקה נתקבלה הבשורה השחורה ביום השני אבל השמות היו כל כך מסורסים שקשה היה להכיר. ובכל זאת אני הכרתי בהם תכף את משפחת דומניץ. לבי לבי עליהם!
לתשובתכם התכופה הנני מחכה בכיליון עיניים.

אביכם, אפריים זקס
זיכרונות / חנה ז'' פרליס 

ב-1926 חיים נחמן ביאליק, משוררנו הלאומי הדגול, ביקר בפעם הראשונה בארצות הברית. הוא רצה להיפגש עם הקהילה הגדולה של יהדות העולם בניו-יורק.
לנו, יהודי בולטימור, נתמזל מזלנו להיות במקום השני לביקורו.

ההמולה הייתה רבה – לחפש ולהשיג אולם רחב ידיים שיספיק לאכלס את מאות המוזמנים.
כל תנועות הנוער היו מיוצגות – החל ב"יהודה הצעיר" (ציונים כלליים), "גורדוניה", "פועלי ציון הצעיר" ובוודאי גם "צעירי ציון" ו"פועלי ציון המבוגרים".

כולנו ישבנו מסובים לשולחנות קטנים. לפתע ביאליק נכנס לאולם. באותו רגע ניגשה אלי נציגת "צעירי ציון" עם זר שושנים גדול בידיה, וביקשתני לברך את ביאליק במשפט אחד ולמסור לו את הזר.
הייתי אז בת 16, תלמידת האוניברסיטה העברית בבולטימור. בצעדים איטיים ניגשתי לשולחן של ביאליק ואמרתי את המשפט היחיד שלי "ברוך היית בעזבך את ציון – וברוך תהיה שבעתיים בשובך אליה".

ביאליק הפנה את ראשו אלי ואמר: "נערה בארץ זו ומדברת בשפת ארץ ישראל?", הסמקתי ונתתי לו את הזר. בתמורה קיבלתי נשיקה.
באותו לילה לא יכולתי להירדם מרוב התרגשות. זה קרה לפני 77 שנים. אחרי 4 שנים ב1930- עליתי ארצה וממנה לא נפרדתי מעולם.

ביום קיץ יום חום / חיים נחמן ביאליק

ביום קיץ יום חום, עת השמש במרום
הרקיע תלהט כתנור היום,
עת יבקש הלב פינת שקט לחלום –
בוא אלי, בוא אלי, רע עייף!

לי-יש גן, ובגן תחת עוג כבד צל,
הרחק הרחק מעיר וממתים נחבא תל,
כולו עטוף ירקרק, כולו אומר סוד אל –
שם נחבא, ננוח, אח נעים!


זיכרונות ליל הדמים  
זה קרה בדיוק לפני 64 שנים, בשנת 1939. השנים 1936 עד סוף 1939 נקראו שנות המאורעות בארץ. באותן שנים לא עבר לילה שקט אחד בארץ: רצח תושבים, חטיפת חקלאי בכפר ערה, וגם עקירת פרדסים. אנחנו בנינו אז את העמדות והאמנו שאלו יפתרו את ביטחוננו. ביום המשכנו בעבודתנו כרגיל – בלול וברפת, ובלילה החברים יצאו לשמירה.

והנה נתקבלה ידיעה, שכנופיית מרצחים מסתובבת בסביבה ועלינו להיות על המשמר.
באותו לילה כל הבחורים היו מגויסים לצאת לשמירה. באו גם הרבה מתנדבים מרחובות.
חצי לילה עבר בשקט. אף אחד לא הרגיש שהכנופיה נכנסה לכפר. לילה לפני כן ירד גשם קל והאדמה הייתה לחה, והם היו יחפים – עם גרזנים, סכינים ומעט רובים.
הם נכנסו לבית דומניץ דרך החלונות של הבית, ורצחו בדם קר את מינה האם, שהייתה לבושה במיטתה בבגדיה ואף בנעליה. בחדר הסמוך ישן עימנואליק''ה, בן 6, במיטתו וגם אותו הם רצחו. חיימק''ה, בן 10, ילד זריז ורזה, התחמק מבין רגליהם. הם רדפו אחריו, השיגוהו וגם אותו הרגו. ירחמיאל הבכור, בן 14, נלחם איתם בכיסא. נפצע קשה ואחרי כמה שעות נפטר. הבת הדסה הייתה אז בבית הבראה. האב שנפצע קודם לכן בתאונת דרכים, ושכב באותו זמן בבית חולים.

כשהכנופיה התחילה לסגת, אחד מהם הדליק גפרור לסיגריה – המגינים הבחינו בכך והחלו לירות. כתוצאה מהיריות נהרגה פרה אחת במשק מנדל בלבן ואחת נפצעה.
למחרת היום הגיעו מאות אנשים מרחובות וסביבותיה לראות את הבית שבו נהרגה אם על בניה.

באותו יום המחרת, נתקבל בבית הורי באמריקה עיתון "דבר''", שאבי היה חתום עליו מיום הופעתו, ובדף הראשון, במסגרת שחורה, המילים – "אם ובניה נרצחו", אבל במקום השם ''דומניץ'' נכתב בטעות ''דומיניקי'', ובמקום ''כפר גיבתון ע"י רחובות'' – היה כתוב ''כפר גורדון ע"י רחובות''. רק השמות הראשונים והגיל היו נכונים. אבי שהיה אלוף בידיעת הארץ,אף כי מעולם לא ביקר בה, ידע מייד שאין כפר בשם גורדון ע"י רחובות, והשם הנכון הוא כפר גבתון. הוא גם ידע שבתו היא השכנה הקרובה לאותה משפחה, מפני שאחיו של דומניץ ביקר אותו באמריקה שנתיים לפני כן, כשחזר מביקור בארץ. ד"ר דומניץ, רופא שיניים, היה ידיד משפחה.
אבי מייד ישב וכתב לנו מכתב קצר: "עברתי את שבעת מדורי הגיהינום עד אשר הגעתי להחלטה – שעליכם למכור את הכל ולבוא אלינו. אינני יודע אם חיים של אושר מוכנים לכם – אבל חיים של שקט ונוחיות בוודאי תמצאו כאן".
תשובתנו הייתה קצרה – 3 מילים:

לא נזוז מכאן

תשובתו על זה לא איחרה לבוא – הוא ביקש מאתנו סליחה – לאו דווקא על הצעתו, אבל על זה שהוא פקפק בנאמנותנו לארץ ישראל.
ולחברים הצעירים שהצטרפו אלינו בשנים האחרונות ברצוני לומר שכפר גבתון לא ניתן להם על מגש של כסף.


על השנים הראשונות בכפר גבתון  
(הוקלט לרגל חגיגות ה70- לכפר, כמה חודשים לפני מותה)

ברצוני לספר לכם איך התקבל חבר לכפר גבתון, היו מועמדים רבים שרצו להיכנס והיו גם תנאים לחברות:
ראשית כל, בזמן ההוא צריך היה להיות חבר הסתדרות. שנית, להיות בעל נטייה לחקלאות, ושלישית, שבמשק תהיה רק עבודה עצמית, אסור להעסיק פועל בעבודה במשק.
אחר כך התחילה הבחירה, צריך היה ללכת מחבר לחבר, ולמנות את מעלותיו של המועמד.
אחרי שקיבלו את כל התנאים, נתקבלו כחברים כמה מועמדים ואנו היינו מהמשפחות המאושרות.
יהודה רימר (ז"ל) חבר הכפר, היה חבר טוב של בעלי עוד מהגן והלך מבית לבית להשפיע ולשכנע את האנשים שיקבלו אותנו, ושאף אחד לא יצטער על כך.
וכך היה, קיבלו אותנו לכפר ואנו מאוד שמחנו על כך. והגענו להתיישב בנקודה הקיצונית של הכפר ופה חיינו את חיינו עד סוף ימינו. פה נולדו הילדים והנכדים, פה אנו ממשיכים את אשר חלמתי עליו עוד לפני עשרות שנים רבות כשחייתי בארצות הברית.

בגבתון, לכל זוג שהתחתן סידרו לו את החתונה בבית הציבורי, כל אחד מהחברים הביא עוגה, סלטים ועוד. לא הייתה מוזיקה, אבל הייתה שירה בלב, שרנו ושמחנו. באותה תקופה לא ידענו מה זה קייטרינג וכל אותם הדברים שקיימים היום.
הייתה רק חתונה אחת שלא הייתה כל כך שמחה, כי היא הייתה בזמן מלחמת השחרור. כאשר טובה אברך, שהייתה יפה מאוד, התחתנה עם יחזקאל מכפר החורש, הם התחתנו והיה עצוב, כי דאגנו איך הם יצליחו לחזור לצפון, הייתה תוכנית ספרותית במקום שירה וריקודים, וכולם דאגו.

באותם ימים לא היה בכפר אפילו אוטו אחד. כאשר אישה הייתה צריכה ללדת, היה העגלון, מישה ברזון, שם מזרן עם סדין על העגלה, ולוקח את היולדת לבית החולים ושם ילדה.
כשאני הייתי צריכה ללדת, ב2- לפנות בוקר הלכתי עם ליפא בעלי לבד ברגל עד בית החולים ליולדות, והמים ירדו לי בדרך. אבל הכל עבר בסדר, ולא היו לי טענות.

גניבות לא חסרו בגבתון, גדרות לא היו - רק ליד הלולים, ועליהם שמנו את הכביסה. בלילה, הרבה פעמים ערבים מזרנוגה השכנה, היום קריית משה, היו באים וגונבים, ובבוקר לא היה זכר לכביסה.
פעם אחת גנבו לי תרנגולת הודו שישבה על הביצים ועוד מספר ימים היו צריכים להיות אפרוחים, שמנו אותם בקופסאות ובבוקר הקופסאות ריקות.
עברנו הרבה מאוד, אבל הגניבה הקשה ביותר הייתה לפני 52 שנה כאשר באנו ב10- בלילה לחלוב את הפרה, ולא מצאנו אותה. גנבו את הפרה הכי טובה שלנו. היינו מוכרחים למצוא אותה, כי לא היינו מסוגלים לתת להם במתנה את הפרה, ביקשנו עזרה מהחברים ושוקרי וצביקה חברים של יעל הבת התנדבו. הם הלכו ביחד עם בעלי כל הדרך בין קוצים ודרדרים, עד אשר לפנות בוקר, כשהיו ליד כפר דרום, מצאו את הפרה קשורה לעץ, הערבים חשבו כנראה לחזור ולקחת אותה בבוקר.
את הפרה הבאנו לרפת שלנו, ניסינו לחלוב אותה, אך היא איבדה את כל החלב. אחרי שבועיים היינו צריכים למכור אותה לבשר, זו הייתה אחת "הטרגדיות" שלנו. עד אז לא נעלנו את הדלת אף פעם, אלא רק סגרנו בוו.

בשנת 1939, כאשר גבתון הייתה כבר 6 שנים, קרתה הטרגדייה הגדולה ביותר שאירעה בכפר.
על אדמה סמוכה לגבתון, היה בית של ערבי, אבו-לבן שמו, הוא היה ידיד טוב שלנו והיה מוסר אינפורמציה ומזהיר מפני גניבות והתקפות. פתאום הוא הגיע לכפר והזהיר שיש כנופיה שמסתובבת באזור וזוממת להתקיף אותנו, ושעךינו להיות מוכנים.
פנינו לעזרה לרחובות – לגייס את הבחורים, ופה התארגנו הגפירים שלנו והוועד, והבחורים הצעירים, אבל כל זה לא עזר.

דומניץ, השכן שלנו, היה באותה עת פצוע בבית חולים, ובתו הדסה הייתה בבית הבראה בגבעת-ברנר. האם ושלושת הילדים האחרים היו בבית. הערבים נכנסו דרך החלונות לבית. ירחמיאל הבן הבכור, שהיה בן 14, לקח כסא והתחיל להילחם בהם וזה לא עזר לו מול האקדחים שלהם. האם, מינה, שפחדה כל הלילה, ישנה עם הבגדים והנעלים והיא נהרגה במקום. הבן הקטן, עמנואל היה בן 6, ישן במיטה והרגו אותו שם. במיטה נמצאו הסימנים על הכרים. רק הבן חיים, שהיה בערך בן 9-10, והיה ילד זריז מאוד, ברח עד סוף החצר, גדרות לא היו. הערבים תפסו אותו שם בשתי הידיים והרגליים והרגו גם אותו. אחרי רגע ליפא בעלי, שהיה גפיר, הגיע הביתה ושאל "אתם כולכם חיים"?. והודיע לנו שהרגע הרגו את השכנים, את משפחת דומניץ.
לי היה קשר מיוחד עם דומניץ, כי אבא שלי הכיר את אחיו, שהיה רופא שיניים בבלטימור, והיה ציוני טוב וחבר טוב של אבי.
שנים לפני הרצח, האח ביקר אצל דומניץ בגיבתון, והיה גם בביקור אצלי, כי ידע שאני השכנה שלו, ומסר לי דרישת שלום ממשפחתי באמריקה.
אבא שלי קרא בבוקר בעיתון "דבר", שהוא היה חתום עליו מיום הופעתו, בדף הראשון במסגרת שחורה את המלים "אם ובניה נרצחו". אבל במקום השם דומניץ, נרשם בטעות "דומיניקו" ובמקום, "כפר גיבתון ע"י רחובות" היה כתוב "כפר-גורדון ע"י רחובות", רק השמות הראשונים והגילאים היו נכונים.
אבי, למרות שגר בארה"ב, היה אלוף בידיעת הארץ (אף כי מעולם לא ביקר בה), ידע מייד, שאין כפר בשם גורדון ע"י רחובות, והשם הנכון הוא כפר גבתון. הוא גם ידע שבתו היא השכנה הקרובה לאותה משפחה שנרצחה, מפני שאחיו של דומניץ ביקר אותו לאחר שובו מהארץ.
אבי מייד ישב וכתב לנו מכתב קצר:"עברתי את שבעת מדורי הגיהינום עד אשר הגעתי להחלטה – שעליכם למכור את הכל ולבוא אלינו. אינני יודע אם חיים של אושר נכונים לכם – אבל חיים של שקט ונוחיות בוודאי תמצאו כאן".
תשובתנו הייתה קצרה – 3 מילים – לא נזוז מכאן.
תשובתו של אבי לא איחרה לבוא – הוא ביקש מאיתנו סליחה, לא דווקא על הצעתו –
אלא על זה שהוא פקפק בנאמנותנו לארץ ישראל.

על העזרה ההדדית בכפר -לא היה מקרה שחבר היה זקוק לעזרה בבית או בחצר ובמשק ולא באו לעזרה, וזה לא קיים היום לצערי.
למשל כשאני הייתי חולה במשך חודש ימים. כל יום באה אלינו נעמי אברך ז"ל לסדר את הבית, לבשל, אפילו דגים ממולאים הכינה. בלי לקבל כל תשלום וזו דוגמה אחת מרבים. וזה היה שווה הרבה מאוד.
אחרי רצח משפחת דומניץ, המשפחות שגרו באזורים הקיצוניים שבכפר, כמונו, כמשפחת בלבן-מנדל ועוד, פחדנו להישאר בבתים בערב. לפנות ערב היינו לוקחים את הכרים והשמיכות והולכים לבית של מרים גיבס ז"ל, לישון שם. היא הייתה מלאך בשבילנו, נתנה לנו חדר משלה, ולא היו אז הרבה חדרים בבית, והכינה עבורנו עוגיות חמות מהתנור. חודש ימים היינו אצלה כל ערב, אישה נפלאה, גיבס יצחק, בעלה, היה אדם קשה, אבל היא ידעה להסתדר איתו. הילדים היותר גדולים הלכו לישון בבית הציבורי.

גבתון היה אחד מהיישובים שעלו במסגרת התיישבות ה1000-. הכוונה הייתה ליישב 1000 משפחות בכ20- ישובים ברחבי הארץ. אבא שלי לא היה מרוצה כשעברנו לגבתון. הוא אמר – זה רק משק עזר, הבחור עובד עבודת חוץ 8 שעות בחוץ וחוזר בערב הביתה, וצריך לעבוד שעות נוספות במשק וזה לא חיים קלים.
כל מתיישב קיבל פרה ועגלה ו20- עופות וזו הייתה רק ההתחלה.
תמיד הרבה אנשים רצו להצטרף למושב ולקבל פה משק.
החקלאות התפתחה, אנשים התחילו לפתח את המשקים ולחיות מפרי עמלם. ובמשך הזמן אנשים התחילו לעזוב את עבודת החוץ ולחיות מהמשק.

היום אני בכסא גלגלים ויושבת כל ערב במרפסת ומסתכלת על החברים ברחוב, ואני רואה לא פעם חברים שאני מכירה שנים רבות עוברים ושלום לא אומרים. כאילו אני כבר לא קיימת. אבל הימים השתנו, הזמנים השתנו, הכל שונה.







 
אם יש לך חומר מתאים מפרי עטה אנא שלח על כך הודעה למנהל האתר.
 
שם פרטי:
שם משפחה:
חיפוש מתקדם
דף הבית |  יצירת אתר זיכרון |  מידע לאבלים ולמנחמים |  אודות "עד עולם" |  תקנון |  צור קשר |  כל אתרי ההנצחה
כל הזכויות שמורות ©